ר"ן על נדרים ט״ו

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים י״ד ע״ב:ו׳ ר"ן על נדרים ט״ז ע״א:א׳ »

1 כִּי לָא מִזְדְּהַיר — בִּתְנָאָה, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא — מִזְדְּהַר.

2 תְּנַן: קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי יָשֵׁן, שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ, שֶׁאֲנִי מְדַבֵּר וְכוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי, ״שֶׁאֲנִי יָשֵׁן״ מִי הָוֵי נִדְרָא? וְהָתְנַן: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים. וְשֵׁינָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ הוּא! אֶלָּא דְּאָמַר: ״קֻוֽנָּם עֵינַי בְּשֵׁינָה״.

3 וְאִי דְּלָא יָהֵיב שִׁיעוּרָא, מִי שָׁבְקִינַן לֵיהּ עַד דְּעָבַר אִיסּוּר ״בַּל יַחֵל״? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר!

4 אֶלָּא דַּאֲמַר ״קֻוֽנָּם עֵינַי בְּשֵׁינָה לְמָחָר אִם אִישַׁן הַיּוֹם״. הָא אָמְרַתְּ כׇּל בְּאִסּוּרֵיהּ, מִזְדְּהַר?

5 אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאָמַר ״קֻוֽנָּם עֵינַי בְּשֵׁינָה הַיּוֹם אִם אִישַׁן לְמָחָר״. וְאִי לָא נָיֵים הַיּוֹם, כִּי נָיֵים לְמָחָר מַאי ״בַּל יַחֵל דְּבָרוֹ״ אִיכָּא? אֶלָּא לָאו בִּדְנָיֵים. אַלְמָא אִיתֵיהּ דְּנָיֵים. וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה!

6 כִּי קָתָנֵי, דְּאִי נָיֵים.

7 רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי וּמַאי ״בַּל יַחֵל״ — מִדְּרַבָּנַן.

8 וּמִי אִיכָּא ״בַּל יַחֵל״ מִדְּרַבָּנַן? אִין, וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״.

9 תְּנַן: ״שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הַפֶּסַח אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הֶחָג״, הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הַפֶּסַח.

10 הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה, לֹא הָלְכָה — לָא!

11 אָמַר רַבִּי אַבָּא: הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה, וְלוֹקָה. לֹא הָלְכָה — אֲסוּרָה בְּעָלְמָא.

12 אֵימָא סֵיפָא: אַחַר הַפֶּסַח בְּ״בַל יַחֵל דְּבָרוֹ״. וְאִי דְּלָא אִיתְהֲנִי לִפְנֵי הַפֶּסַח, מִי אִיכָּא ״בַּל יַחֵל״? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיתְהֲנִי. אַלְמָא מִיתְהֲנֵי,

13 וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה!

14 כִּי קָתָנֵי, דְּאִי אִיתְהֲנִי הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יַחֵל דְּבָרוֹ״.

15 תְּנַן: ״שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח״, הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג, וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח.

16 הָלְכָה — אֲסוּרָה, לֹא הָלְכָה — לָא.

17 אָמַר רָבָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לֹא הָלְכָה אֲסוּרָה. הָלְכָה — אֲסוּרָה וְלוֹקָה, לֹא הָלְכָה — אֲסוּרָה בְּעָלְמָא.

18 מֵיתִיבִי: ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָחָר״, אָכַל — הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יֵלֵךְ״!

19 מִי קָתָנֵי ״אוֹכֵל״? ״אָכַל״ קָתָנֵי, דְּכִי אֲכַל הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יֵלֵךְ״.

20 הָלַךְ — הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יַחֵל״ דְּבָרוֹ. מְהַלֵּךְ — לָא. וְקַשְׁיָא לְרַב יְהוּדָה!

21 אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הוּא הַדִּין דְּלִיתְנֵי ״מְהַלֵּךְ״. אַיְּידֵי דְּקָתָנֵי רֵישָׁא ״אָכַל״, דְּלָא מִיתְנֵי לֵיהּ ״אוֹכֵל״ — תָּנֵי סֵיפָא ״הָלַךְ״.

22 הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי מְשַׁמְּשֵׁךְ״, הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יַחֵל דְּבָרוֹ״. וְהָא מִשְׁתַּעְבַּד לָהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע״!

23 בְּאוֹמֵר ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי״, וְהָא לָא קָא נִיחָא לֵיהּ בְּתַשְׁמִישׁ.

24 דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ — כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, דְּשַׁעְבּוֹדֵי מְשׁוּעְבֶּדֶת לֵיהּ. ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ — אָסוּר, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לוֹ לְאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ.

25 מַתְנִי׳ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ — אָסוּר. קׇרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ, הָא קׇרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ, לֹא קׇרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ — מוּתָּר.

פירוש ר"ן על נדרים ט״ו

1 כי לא זהיר בתנאיה - כיון שאינו עיקר האיסור אלא תנאי ליום ראשון אבל באיסורו כיון שהוא עיקר האיסור אע״פ שאינו אסור מצד עצמו אלא בצרופו של יום ראשון אפילו הט מזדהר:

2 היכי דמי - כלומר באיזה לשון נדר:

3 אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדרא - נראה בעיני דהכי פירושו דאילו מצינן למימר דהכי קתני לא תיקשי מתני׳ לרב יהודה דמצינן למימר דמתניתין לאו בתנאה ואיסורא עסקינן אלא בנודר שאני ישן לחוד וקמ״ל דאע״ג דליכא הכא חפצא חייל נדרא אבל לא מצינן למימר הכי דהתניא דכי האי גוונא לא חייל:

4 ואלא דאמר קונם עיני בשינה - כלומר וקא משמע לן דנהי דאי אפשר בלא שינה אפילו הכי אי ישן שלא מתוך האונס הרי זה בלא יחל:

5 ומי שבקינן ליה עד דעבר איסורא בל יחל - כלומר בכי האי גוונא מי חייל נדרא כלל כיון דאי אפשר לו לקיימו בסופו ונקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי עלה הא דרבי יוחנן שהיא בשבועה ובשבועה שייך האי לישנא כלומר דלא שבקינן מלהלקותו עד דעבר איסור בל יחל אלא לאלתר מלקין אותו משום שבועת שוא ואף על גב דבנדר לא שייך הכי דנדר שוא לא אשכחן דאסור משום שבועה נקט האי לישנא:

6 מלקין אותו - משום שבועת שוא:

7 וישן לאלתר - אם ירצה שאין שבועה חלה לאסרו כלל והכא נמי היכי חייל נדרא:

8 ואלא דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום - משום דליכא לאוקומא באומר קונם עיני בשינה היום דאי הכי פשיטא אלא ה"ק יזהר שלא יישן ביום ראשון של תנאי כדי שלא יבא לידי לא יחל ומש"ה קתני הרי זה בבל יחל דברו ולא קתני אסור משום דלא מיתני ליה שהרי יום ראשון אינו אסור מצד עצמו אלא כדי שלא יבא ביום שני לידי לא יחל:

9 והא אמרת כל באסוריה מזדהר - הלכך לא מצית אמרת הכי:

10 אלא לאו בדניים אלמא איתיה דניים - ומתניתין הא קמ"ל הרי זה בבל יחל דברו כלומר הרי זה מותר לבא לידי ספק בל יחל שאם רצה לישן ביום ראשון לא אמרינן דלא יישן כדי שלא יהא אפשר לו לבא לידי בל יחל וקשה בעיני כי פרכינן לעיל בסמוך הא אמרת כל באסוריה מזדהר מאי קושיא נימא דהכי קאמר הרי זה בבל יחל כלומר מותר לו לישן ביום ראשון ולהכניס עצמו בספק בל יחל משום דבאסוריה מזדהר דהשתא נמי בכי האי גוונא מפרשינן לה ונ"ל דהיינו טעמא דלא מצינן למימר הכי משום דאי שריותא אשמועינן דבאסוריה מזדהר ברישא ה"ל לאשמועינן איסורא דבתנאיה לא מזדהר דהא הא דאמר רב יהודה דבתנאיה לא מזדהר חששא דרבנן בעלמא הוא ולא פשיטא נמי כולי האי דהא רב נחמן פליג עלה והיכי רהיט תנא לאשמועינן שריותא דממילא שמעינן לה וכולי עלמא מודו בה ולא אשמועינן איסורא בתנאה דצריכה רבה ומש"ה מסקינן דודאי בשריותא דתנאה עסקי' דאשמועי' תנא דאפי' בתנאה מזדהר ותיובתא דרב יהודה:

11 כי קתני דאי ניים - ואדרבה מתניתין הא דרב יהודה אתא לאשמועינן והכי קתני יזהר שלא יישן יום ראשון דאי ישן קרוב הוא לבא לידי בל יחל דברו דבתנאיה לא מזדהר:

12 רבינא אמר לעולם כדקתני - כלומר שאני ישן ולא קאמר עיני בשינה דאע"ג דשינה אין בה ממש איכא בל יחל מדרבנן דאשכחנא תנא דתני בדרבנן לא יחל דברו ומש"ה תנא במתני' בנדרים הרי זה בל יחל דברו ולא תנא אסור כדקתני בשבועות משום דבשבועות אסור מדינא ובנדרים לא מתסר אלא מדרבנן משום לתא דבל יחל:

13 תנן שאת נהנית לי - כלומר משלי אם תלכי לבית אביך וכו' הלכה אסורה אבל לא הלכה לא דמותרת להנות קודם הפסח כל זמן שלא תלך אע"ג דשאת נהנית לי איסור ואם תלכי לבית אביך תנאי וש"מ דאפילו בתנאיה מזדהר:

14 הלכה אסורה בהנאתו ולוקה - כלומר לוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה ואפשר דתנא נמי הא אשמועינן אגב ארחיה דעלה רכיבא איסורא אבל לא עליו כלל אבל הרמב"ם ז"ל כתב לוקה הוא שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן לקמן בפרק אין בין המודר נדרים דף לה. גבי יש מעילה בקונמות אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר נמי ודאי עבר דאף על גב דכתיב לא יחל דברו לא יחל אדבור קאמר וראיה לדבר מדאמרינן בפרק יוצא דופן נדה דף מו: לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקין על הקדשו משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע"ג דלא אמר מידי הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי:

15 כי קתני דאיתהני הרי זה בבל יחל דברו - כלומר והיא גופה קמשמע לן שתיזהר מלהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל:

16 מותרת לילך לאחר הפסח - ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי מתירין לה לילך אתיא לאיתהנויי סד"א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה להנות קמ"ל:

17 אכל הרי הוא בבל ילך - הא דס״ד דהאי אכל אוכל הוא משום דתנא כולהו איסורי קתני אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל דברו ואם איתא דלכתחלה לא מצי אכיל האי איסורא נמי ה״ל למתני ומפרקינן מי קתני אוכל אכל קתני כלומר וכיון דאכל קתני דמשמע דיעבד הא אשמועינן דלכתחלה לא מצי אכיל ומקשינן תו אימא סיפא הלך הרי הוא בבל יחל דברו מהלך לא קתני כלומר אם איתא לרב יהודה ה״ל למתני מהלך אינו בבל יחל דברו ומילתא באפי נפשה הויא ולא קאי ארישא אלא הכי ה״ל למיתני מהלך ואינו בלא יחל דמסתמא הכי הוא דהא ביום א' לא שרי ליה למיכל והיכי פסק ואמר הלך הרי הוא בבל יחל כיון שאין לו לאכול ביום א' ופרקי' אמר לך ר״י ה״ה דליתני מהלך ואיידי דתני רישא אכל דלא מיתני' אוכל תנא סיפא נמי הלך כלומר אין ה״נ דאי בעי למתפס מילתא באפי נפשיה הוה תני מהלך אלא משום דלעיל מיניה תנא אכל ולא מצי למיתני אוכל מש״ה לא תנא מהלך ואינו בבל יחל דאי הוה תני הכי הוה משמע דאע״ג דאכל ביום ראשון מהלך ביום שני וליכא בל יחל והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי דזמנין אכל הרי הוא בבל ילך כלומר כשאכל במזיד דהיינו שזכר שאיסור ההליכה תלוי באכילתו וזמנין דאע״ג דאכל בראשון מהלך בשני וכגון שאכל יום ראשון בשוגג כלומר שלא היה זכור בשעה שאכל שאיסור ההליכה תלוי באכילתו ובכי האי גוונא מהלך ביום שני כדמוכח שמעתא דבכורות בפ' שבועות שתים בתרא שבועות דף כח. ומשום דתנא לאו בהאי דינא עסיק תנא סיפא הלך זה נראה לי וזו היא הגרסא הנכונה ופירושה ואיכא נסחא אחרינא ומשום דלא דייקא לא חיישנא למכתבה ולפרושה וכי תימא כיון דהלך דסיפא ארישא קאי למה לי למתני ה״ז בבל יחל פשיטא וי״ל סד״א כיון דבעידנא דאכיל לא עבר כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע קא משמע לן: ולענין הלכה קי״ל כרב יהודה מדאמרינן לעיל ומודה רבי יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר ומדשקלינן וטרינן אליביה ש״מ הלכתא כותיה:

18 והא מן התורה משעבד לה - ואם תאמר ומאי קשיא ליה והא אמרינן בפרק אע"פ כתובות דף נט: דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד י"ל דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי כלומר דאי דאסר גופיה עילוה ה"נ דלא מצי עביד דמדאורייתא משעבד לה והוי כאוסר נכסי חברו על חברו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי עסקינן שהוא אוסר על עצמו תשמישה ולאסור על עצמו הרשות בידו וכדרב כהנא דאמר שהאשה יכולה לאסור הנאת תשמיש בעלה עליה וכיון דנדרא משכח רווחא חייל וממילא פקע שיעבודא וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסקי' דהא דומיא דשאני ישן שאני מדבר קתני לה ואוקמא רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי ומשום הכי אמרינן בפ' ראוהו ב"ד ר"ה דף כח. הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:

19 מתני' קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר - משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דחי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולא מידי קאמר ונראה בעיני דהא קרבן גרסינן וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנא בפרקין דלעיל דהקרבן אסור לרבי מאיר והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' נמי כר"מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן לקרבן לא אוכל לך נמי שרי דכיון דבלמ"ד פתוחה קאמר לא קרבן משמע וליכא למימר דמכלל לאו משמע הא מה שיאכל יהא קרבן דהא מתני' כר"מ אוקימנא לה ור"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:

« ר"ן על נדרים י״ד ע״ב:ו׳ ר"ן על נדרים ט״ז ע״א:א׳ »